עירית קרית מלאכי נ' חברת "דיורין" חברה לבנין הנדסה ואח'

גזר דין

הנאשמים הורשעו, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות לפי סעיפים: 145, 204, 205, 208, 209, 209א', 218 ו- 219 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), הכל ככתוב בהכרעת הדין.

ההרשעה הייתה בשל שתי עבירות: בנייה של שני קוטג'ים, תוך חריגה מקו בניין, כאשר קו הבניין שנבנה היה 4 מ' במקום 5 מ' מגבול המגרש; התחלת בנייה של יחידת דיור נוספת, אשר לבנייתה טרם ניתן היתר אותה עת.

ב"כ המאשימה ביקשה להטיל על הנאשמת 1 קנס בסכום שבין 20,000 ₪ ל- 30,000 ₪ ועל הנאשמים 2-3 קנסות שבין 10,000 ₪ ל- 15,000 ₪. נטען, כי המדובר הוא בפעולות שנעשו במסגרת היותה של הנאשמת חברה עסקית. ב"כ המאשימה הסכימה כי יש להביא בחשבון, בקביעת העונש, את העובדה שמיד כאשר התגלו העבירות, הפסיקו הנאשמים את הבנייה ופעלו לתיקון הליקויים.

מנגד, טען הסנגור, שהמדובר הוא בנאשמת המצויה במצב כלכלי מאוד קשה. הוא ביקש להדגיש, שהעבירה שעניינה חריגה מקו בניין נעשתה בתום לב ומאחר ובידי הנאשמים הייתה תוכנית, שקיבלוה ממינהל מקרקעי ישראל, תוכנית שהייתה שונה מן התוכנית אשר עליה ניתן היתר הבנייה. אומר כבר בשלב הזה כי, כפי שציינתי בהכרעת הדין, מפת המינהל לא הוצגה ולכן, טענה זו של הנאשמים, למעשה, לא הוכחה.

עוד ביקש הסנגור לשקול לקולא את העובדה שהאישום השני שבכתב האישום, שעניינו היה אי קיום צו הפסקה מינהלי, בוטל והנאשמים זוכו בעבירה זו. נטען, שהמדובר הוא בעבירות קלות ולעניין העבירה שעניינה התחלת בנייה של מבנה ללא היתר בנייה, נטען, ואכן כך הדבר, כי המדובר הוא ביציקת כלונסאות בקרקע בתוך גבולות המגרש ולא בבנייה משמעותית. גם הסנגור ביקש לשקול לקולא את העובדה שהנאשמים הפסיקו מיד את הבנייה, כאשר נתגלו העבירות ופעלו בדחיפות לתיקון התב"ע, באופן שהותר קו בניין של 4 מ'. עוד טען הסנגור, כי מרשיו הביעו חרטה והתחייבו שלא לעבור עבירות מסוג זה בעתיד. הנאשמים היו תושבי נווה דקלים אשר נעקרו מביתם במסגרת תוכנית ההתנתקות ועד היום הם מתקשים לשוב לשגרת חייהם. הנאשם 2 משרת עד היום במילואים בהתנדבות. הנאשם 3 הוא בן 69, עבר שבץ מוחי וסובל עד היום מבעיות בריאותיות.

במסגרת טיעוניו לעונש, ביקש הסנגור לבטל את ההרשעה של מרשיו וטען שהואיל והם קבלנים רשומים אצל רשם הקבלנים, הרשעתם בדין עלולה להביא לכך שרישומם יבוטל או לא יחודש, דבר אשר יהיה בו משום פגיעה קשה בנאשמים. הסנגור ביקש לשלוח את הנאשמים לקבלת תסקיר שירות המבחן וכי יוטל עליהם של"צ. לבקשת הסנגור, ניתנה לו הזדמנות להגיש טיעון משלים לעניין הימנעות מהרשעה וטיעון כזו הוגש על ידו ביום 20.5.13.

שקלתי את בקשתו של הסנגור לבטל את ההרשעה, אך מצאתי כי אין מקום להיעתר לבקשה זו. אכן, ניתן להטיל על נאשם עבודות שירות לתועלת הציבור גם ללא הרשעה, אך הכלל הוא כי זהו מקרה חריג ובדרך כלל אדם אשר ביצע עבירה, יורשע בדין. (ראה בעניין זה, ע"פ 2513/96 מד"י נ' שמש, פ"ד נ(3) 682).

בע"פ 2083/96 כתב נ' מד"י, פ"ד נב(3) עמ' 337, נקבע כי מבחן ללא הרשעה הינו חריג וכי בדרך כלל, אם ביצע אדם עבירה, יש להרשיעו בדין. נקבע שתכליתו של הכלל אשר מאפשר אי הרשעה היא שיקומית וזהו אחד משיקולי הענישה, אשר אליו מצטרפים שיקולים אחרים הנובעים מאופייה של העבירה. עוד נקע, כי ביהמ"ש בוחן את עניינו של הנאשם והאינטרסים שלו, אך מולם קיימים האינטרסים שעניינם הרתעת הרבים, מדיניות ענישה וכיו"ב. נקבע בעניין כתב, כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטרף שני גורמים: האחד – מקום בו ההרשעה פוגעת פגיעה חמורה בשיקומו של הנאשם, והשני – מקום בו סוג העבירה מאפשר לוותר, בנסיבות המקרה המסוים, על ההרשעה, וזאת מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים.

העבירות על חוק התכנון והבנייה הפכו, למרבה הצער, לחזיון נפרץ ובתי המשפט מצווים ליטול חלק במלחמה כנגד הבונים באופן בלתי חוקי ופוגעים בשלטון החוק. הקורבן בעבירות על חוק התכנון והבנייה הוא הציבור ובדרך כלל, יש להימנע מאפלייתו לטובה של עבריין הבנייה לעומת האזרח שומר החוק.

בית המשפט יימנע מלהרשיע נאשם, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה לבין חומרתה של העבירה. כך נקבע, למשל, בע"פ 2669/00 מד"י נ' פלוני, פ"ד נד(3) עמ' 685. נקבע באותו עניין, בין היתר, כי נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם. מן הצד האחד, נשקל הצורך במיצוי ההליך הפלילי בדרך של הרשעה וזאת כדי להשיג את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית. מן הצד האחר, נשקל עניינו של הפרט ובמסגרת הזאת נבחנים נתונים שונים, כגון טיב העבירה, עבר פלילי, גיל, מצב בריאות ונזק שצפוי מהרשעה. נקבע כי, כאשר המדובר הוא בבגירים, בדרך כלל יגבר השיקול הציבורי וכי רק בנסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן, תהיה הצדקה לסטייה מחובת מיצוי הדין.

ומן הכלל אל הפרט: אני דוחה את טענתו של הסנגור, כי הרשעתם של הנאשמים בדין עלולה למנוע מהם רישום בפנקס הקבלנים כקבלנים לעבודות הנדסה בנאיות. סעיף 8 לחוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, התשכ"ט – 1969 קובע, בין היתר, כי מי שהורשע בעבירה שיש בה, בהתאם למבחנים שנקבעו בתקנות, כדי לערער מהימנותו להיות קבלן רשום, או עבירה אחרת לפי פרק י' לחוק התכנון והבנייה, שהשר קבע לעניין זה באישור ועדת הכלכלה, לא יהיה זכאי להירשם בפנקס הקבלנים כל עוד לא עברו 3 שנים מיום שנשא את עונשו על אותה עבירה.

בתקנות רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות (ערעור מהימנות והתנהגות בניגוד למקובל), התשמ"ט – 1989, נקבעה שורה של עבירות, ככאלה שיש בהן כדי לערער את מהימנותו של קבלן, וזאת אם הוא נידון עליה ל- 3 חודשי מאסר או למחצית הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. ב"כ המאשימה לא ביקשה עונש מאסר ואף לא ביקשה להשית קנס אשר מגיע למחצית הקנס הקבוע בסעיף האמור. על כן, העבירה שבה הורשעו הנאשמים שבפניי, לא תהיה עבירה אשר יהיה בה כדי לערער את מהימנותם של הנאשמים להיות קבלנים רשומים.

אשר לאפשרות כי הרישום יימנע, בשל היות העבירה אחת מן העבירות לפי פרק י' לחוק התכנון והבנייה, הרי לא נטען על ידי הסנגור כי בהתייחס לעבירות שבהן הורשעו הנאשמים שבפניי, הייתה קביעה אחרת כלשהי של השר באישור ועדת הכלכלה של הכנסת.

מכאן, כי למעשה, לא צפויה לנאשמים שבפניי כל סכנה לסירוב לרשום אותם כקבלנים לעבודות הנדסה בנאיות.

עניין פגיעה בשיקומם של הנאשמים שבפניי לא עולה כאן כלל וכלל. שאר הטענות שנטענו על ידי הסנגור, לעניין גילו של הנאשם 2, מצבו הבריאותי, ושאר שיקולים אישיים, ניתן להביאם בחשבון בבואי לקבוע את גובה הקנס אשר יושת על הנאשמים.

אשר על כן, אין מקום לסטות מן הכלל כי אדם אשר ביצע עבירה, יורשע בדין, באשר, באופן ברור, האינטרסים של הציבור גוברים במקרה הזה על האינטרסים האישיים של הנאשמים.

מתחם הענישה במקרים דומים הינו בסכום של עשרות אלפי שקלים, ובהתאם לחומרת העבירה. במקרה שבפניי, מבלי להמעיט בחומרת הדברים, אוכל לומר כי אין המדובר הוא בעבירות על חוק התכנון והבנייה, ברף הגבוה. לא ניתן לומר שהמדובר הוא בנאשמים המזלזלים בחוק, שהרי הם נעדרי עבר פלילי בתחום זה ולא רק זאת, אלא שמיד כאשר נתגלו העבירות על ידי הפקח, הופסקה הבנייה והנאשמים פעלו במרץ לתיקון הדברים. נכון הדבר כי המדובר הוא בחברה אשר פועלת, מן הסתם, משיקולים כלכליים. יחד עם זאת, עצם ביצוע העבירות לא בא במטרה לחסוך עלויות או להגדיל רווחים.

אכן, בית המשפט מצווה להחמיר עם עברייני בנייה והקנסות המוטלים במקרים דומים, אינם מן הנמוכים. יחד עם זאת. יש לשקול לקולא את נסיבות ביצוע העבירות, כפי שנרשמו לעיל וכן את טענותיו של הסנגור לעניין היות הנאשמים אנשים נורמטיביים כאשר הנאשם 2 מתנדב בשירות מילואים והנאשם 3, לוקה בבריאותו והוא מתקרב לגיל 70. שיקול נוסף לקולא הוא העובדה שכתב האישום הוגש לאחר שכבר הוסרו העבירות.

לאחר ששקלתי את כל השיקולים לחומרה ולקולא, אני גוזר על הנאשמים את העונשים הבאים: